לפני תשע שנים, כשחזרתי מהביקור הראשון שלי בגני היער בגרמניה, אמרתי לאשתי, "אם נצליח להכניס את הדבר הזה אל תוך המערכת הציבורית זה יוכל לייצר הד אדיר של שינוי עבור מערכת הגנים בארץ".
עם אותה התרגשות התקשרתי גם לעופר ישראלי (מייסד ארגון שומרי הגן) ואמרתי לו "עופר, עזוב אותך חוגים אחרי הצהריים, אנחנו חייבים להכניס את זה לתוך המערכת הציבורית".
אלו שתי דוגמאות קטנות לרוח הגבית שחזרתי איתה מגרמניה, ההבנה שיש פה מטרה, והמטרה היא יותר גדולה מגן ילדים אחד כזה או אחר, המטרה היא לייצר שינוי של ממש.
זו הייתה אחת מנקודות ההתחלה של המסע הארוך שלקח שבע שנים עד שהרגשתי שאני יכול לשחרר אותו ולהמשיך בדרכי.
במהלך שבע השנים האלו עברתי דרך כל כך הרבה דברים על מנת לאפשר לחלום הזה לקרום עור וגידים בתוך המערכת הציבורית, בין אם זה המפגש עם החששות התרבותיים שלנו, שמתקשים לוותר על ימים במבנה מפחד שאולי משהו יחסר לילדים, בין אם אלו החששות של המערכת הציבורית שמצד אחד מעוניינת להשתנות ומצד שני גם חוששת משינוי ובין אם זה הילדים, אותם ילדים שבתחילת הדרך הגעתי עם איזשהו חלום שלי שנוגע בתהליך ההתפתחות שלהם ובשאיפה גם מיטיב איתו אך בדרך נתקל בכך שלא הכל כל כך רומנטי וקל כפי שזה צויר לי בחלומות, פתאום פגשתי ילדים שלא פשוט להם להיות כל כך הרבה זמן בחוץ, ילדים שקשה להם לעשות את הצרכים שלהם שם או שמתקשים לייצר משחק בלי הצעצועים המוכרים, ילדים שמתקשים פיזית עם המרחב ועוד ועוד אתגרים שפגשתי.
לאורך השנים הראשונות הרגשתי מאד לבד, חיפשתי במי אוכל להיוועץ, ניסיתי חברים משומרי הגן, אך הרגשתי שהתכנים שלהם מותאמים ברובם לילדים בוגרים יותר, חיפשתי בכיוונים אחרים אך לא מצאתי ובסופו של דבר מצאתי את עצמי טס שוב לגרמניה על מנת להיוועץ עם מישהי שבאמת עסוקה בזה כבר 12 שנה.
המפגש איתה היה מעורר, הוא נתן פרספקטיבה על התהליך, גרם לי להבין שאני בדרך הנכונה ואיפשר לי להמשיך להתנסות תוך שאני צובר את הביטחון במה שאני עושה לאט לאט.
התהליך של הגן הלך והעמיק לאורך השנים, משנה לשנה העמקנו אל תוך הפדגוגיה והבנו שאנחנו מעוניינים לוותר עוד ועוד על ימים במבנה ואנחנו מעוניינים להעביר את עיקר השבוע החוצה, צוות הגן הלך ודייק את עצמו משנה לשנה ואפשר לתהליך הזה להמשיך ולהעמיק ולחדד את הצורה אליה כיוונתי בדמיוני מספר שנים קודם.
בשנה החמישית של הגן כגן יער, בשיחה עם ראש מחלקת החינוך של מצפה רמון (יואב דוניץ), הגענו להבנה כי הגן בשל, אפשר להראות אותו לעולם, אם עד אותו יום בכל פעם שביקשו לעשות כתב על הגן נמנעתי מכך, בשנה החמישית הגיעה הבשלות, ואכן במספר חודשים ספורים נעשו כחמש כתבות שונות על הגן, חלקן הגיעו לכמיליון צופים ברשתות חברתיות ויצרו הד אדיר שגרם לכך שמדי יום התחלתי לקבל בקשות של אנשי חינוך \ הורים \ אנשי מטה, לבוא ולראות את הגן בפעולה, אנשים ביקשו ללמוד על התהליך, איך עושים את זה ביחד עם הרשויות, מהו תהליך ההכשרה שגננת צריכה לעבור כדי להקים גן כזה, והאם יש אפשרות לקבל ליווי כזה או אחר להקמת גן. את כל השאלות הללו התחלתי לקבל באופן יומיומי, התחושה הייתה כי גני יער קמים כפטריות אחרי הגשם אך בפועל מעטים מאלו שאני פוגש מכירים את העומקים שאליהם אני בכל אופן מכוון כשאני משתמש בצמד המילים "גן יער", אז התחילה ההבנה כי צריך, אמנם הכי כיף בגן עם הילדים, אבל כרגע גם ברמה האישית והמשפחתית וגם ברמת החזון, הגיעה העת לפנות לדבר הבא ולעזור לתנועה הזו שמבקשת להתפתח לעשות זאת בצורה הטובה ביותר.
בתהליך החשיבה הארוך על כיצד יהיה הדבר הנכון מבחינת הפצת הגישה החינוכית הבנו שעלינו לייצר כמה רגליים יציבות שבעזרתן נוכל לפעול על מנת להביא את הגישה החינוכית הזו בתפוצה רחבה לכל המעוניין בה, ובשאיפה גם למי שעוד לא יודע שהוא מעוניין בה.
הרגל הראשונה הייתה הגן במצפה, ההבנה כי יש חשיבות גדולה לאפשרות של השארת גן קיים שפועל חמישה ימים בשבוע על פי עקרונות הגישה החינוכית ושהוא אינו תלוי בי, למעשה להראות שזו גישה חינוכית שהיא אינה פרסונלית, הרגל השנייה הייתה סוגיית ההכשרות והשאלה השלישית שעמדה על הפרק היא שאלת הליווי.
ובאמת אחרי כמעט שנתיים שבהן תמר ואני הוגים בנושאים האלה ומנסים להבין מה תהיה הדרך הנכונה לאפשר לעוד גנים לקרום עור וגידים\ הגיעה הרגע לצאת אל העולם ולהציע את פרי עבודתנו הרבה ולקוות שאכן יתאפשר לנו לעזור לעוד גנים מקסימים מסוג זה לקום ולעוד ילדים ברחבי הארץ לשחק במרחב הפתוח בין שיחים עצים וסלעים.